אני כל כך מתגעגע להגיד את הביטוי השגור 'אחרי החגים'. זה ביטוי שמסמל חזרה לשגרה ולמוכר. הלוואי ואחרי החגים יגיע במהרה. האמנם?
'אחרי החגים' אנחנו נעבור לשגרה חדשה, שתשלב את המוכר והאהוב, אך גם תכלול את אותן המגבלות ההכרחיות, שנועדו לשמור 'מרחק חברתי' ולהגן מפני הווירוס. הבעיה היא שאנחנו כל כך מכורים לאינטנסיביות ולדינאמיות של החיים שהכרנו, שהמחשבה על משהו אחר בהחלט מלחיצה, לא נעימה ומרתיעה.
בעולם בריאות הנפש, נהוג להתמודד עם בעיות אלו באמצעות דמיון מודרך. זה מאפשר להוריד לחץ מיותר (לא שמישהו מאיתנו בפאניקה, כן? J ), ויכול לתרום לאיזון, לריפוי ולהכין אותנו לבאות.
אז איך אני מדמיין את 'אחרי החגים'?
מסכות, הרבה מסכות. כל מי שיצא מהבית יצא עם מסכה, ויצטרך אישור שהוא 'נקי', או שהחלים- משמע, פיתח נוגדנים. כולנו נשמור על 'מקדם בטיחות הקורונה', כי מסתבר שאפשר להביע חיבה כנה גם במרחק של שני מטרים האחד מהשנייה. יכול להיות שאנשים יהיו מנומסים וסבלניים יותר, ולא ידחפו בתורים.
הילדים יחזרו ללמוד בבתי הספר, בחלוקה של לימודי בוקר ולימודי ערב. לפחות את הצפיפות בכיתות נצליח סוף סוף לתקן, כי לא יהיו יותר מ-15 ילדים בכל כיתה. אלו שלא יהיו נוכחים, ילמדו מרחוק, יצפו בשידורים של משרד החינוך ויתרכזו בהכנת מטלות.
אל האוניברסיטה הפתוחה, שהשכילה מזמן להבין שלמידה מרחוק לא פחות אפקטיבית עבור הסטודנטים, אם לא יותר, יצטרפו אוניברסיטאות ומוסדות חינוך אחרים מרחבי הארץ והעולם. זה מאפשר לחסוך זמן, אנרגיה וויתור על שעות עבודה. מי יודע, אולי גם למידה 'מעבר לים', תסתיים בסופו של דבר, בחוף של תל אביב.
למעשה, במובן מסוים הקורונה היא הזדמנות פז. זוהי הזדמנות לותר על הרגלים שאנחנו 'אוהבים לשנוא', כמו לעמוד בפקקים ולמצוא חניה. זוהי הזדמנות בשבילנו כחברה, לעשות מעט למען האחר, ובשביל עצמנו.
מקומות עבודה יפנימו שעבודה מהבית היא לא צ'ופר או חריג. סביר להניח שלפחות 40% מהמשק ימשיך כך. דיונים יתקיימו באופן מקוון, גם עבור אלו שגרים בפריפריה. זה יאפשר לנו סוף סוף להיות מדינה שוויונית וחברתית יותר. יתרה מזאת, נוכל לקדם את השתלבותם של אנשים עם מוגבלויות בחברה, על ידי כך שנחסוך מהם את 'תלאות' הדרך. כמדינת ההיי-טק נמשיך לחדש ולפתח, ובעיקר להיות אור לגויים. אולי אפילו בבחירות הבאות נצביע מרחוק, כפי שכבר עושים במדינות אחרות, בריטניה למשל.
המשמעות היא שהכבישים יהיו פחות עמוסים, הביטוי 'Rush Hour' יהפוך להיות ביטוי שאבד עליו הכלח, ואולי גם כמות האבדות המיותרות בגלל תאונות הדרכים תרד.
חנויות ועסקים ימכרו בעיקר באינטרנט. חייל משוחרר יעדיף לעבוד ב'עבודה מועדפת' כשליח או כ'מלקט', במקום בתחנת דלק או במלון. חנויות יוחלפו בפלטפורמות מקוונות. משמע, גם קהל הלקוחות והחשיפה ליוצרים מקומיים ועסקים קטנים אחרים יגדלו בהתאם.
מסעדות יהפכו להיות אינטימיות, אקסקלוסיביות ושקטות יותר. רובן ככולן, ככל הנראה, יספקו שירותי משלוחים נרחבים, והשוק המקביל, של שפים מבשלים בבית הלקוח- יצמח גם הוא.
אני מרשה לעצמי אפילו לדמיין הופעה בפארק הירקון, בחוצות היוצר או באצטדיון עופר. אמצעי ההגנה כנגד הקורונה יכולים לאפשר זאת – אם מחושבים ומנוהלים כשורה. הקהל בהחלט יחזור ליהנות ולהשתתף באירועי תרבות וספורט המוניים. החיים ימשכו לצד הווירוס, ולא בצלו.
רכישת כרטיסים תהיה מקוונת ואפשרית בכפוף לאישור רפואי. התפוסה המקסימאלית של המתחמים תפחת בהתאם. כדי להגן על ההמון יש ליצור סטריליות במתחם האירוע ובדרך אליו. התחבורה ציבורית תשודרג ותתואם בתדירותה לכמות האנשים המקסימלית הרצויה. הסדרי החנייה יתואמו מראש עבור משפחות אשר מגיעות כ'קפסולות' ברכבים פרטיים. לקהל שלא יכול להשתתף, תתאפשר רכישת כרטיס לצפייה מקוונת בשידור חי באמצעות פלטפורמת VR.
בידוק בכניסה לאירוע יעשה על ידי סדרנים המצוידים גם ב'מגנומטר' וגם במדחום. היגיינה תיבדק לצד התיקים. בכניסה למתחם ה-VIP יחלקו מסכות וכפפות עם לוגו של הקבוצה או הלהקה, ואוכל יימכר תוך הקפדה מוגברת על סניטריה וניקיון. מסכים יהיו פזורים בכל פינה, וצפייה איכותית תתאפשר מכל השורות והיציעים, בכדי למנוע הצטופפות לצד הבמה.
אולי זה נראה לכם דימוני עכשיו, אחרי הכל, מדובר בדמיון מודרך. אבל, אם יש מסקנה אחת ברורה, שנראית אמיתית למדי- היא שצפוף, כבר לא יהיה. המציאות אכן משתנה מול עינינו, וכפי שאמרתי- זוהי הזדמנות חד פעמית לעצב מחדש דפוסי התנהגות חברתית.
המשבר אינו רק משבר בריאותי, והוא ילווה אותנו כפרטים וכחברה לעוד זמן רב. זהו משבר כלכלי ותעסוקתי, חברתי ומשפחתי, נפשי, שלטוני, ועולמי. לאורך זמן לא ניתן להכליל את כלל האיסורים על כלל התושבים. אנו חייבים לדעת להכיל את המצב, להסתגל אליו, ולהתנהל בתוכו.
איחולי בריאות לכולנו, חג פסח שמח
עופר גרינבוים לירון,
מומחה בין לאומי בניהול המונים באירועים ומתחמים
